מוזיאון ישראל ירושלים
מוזיאון ישראל ירושלים, מהווה מערך בניני גדול הכולל את מוזיאון בצלאל - בית הנכות הלאומי לאמנות, מוזיאון למקרא ולעתיקות ע"ש שמואל ברונפמן, היכל הספר (המאכסן את המגילות הגנוזות) וגן האמנות ע"ש בילי רוז.
לרשות המוזיאון הועמדה, על-ידי ממשלת ישראל, גבעה בת 85 דונם בליבה של ירושלים המתפתחת, המשקיפה על קרית הממשלה ובנין הכנסת, על קרית האוניברסיטה העברית, על עמק המצלבה עם המנזר העתיק ועל אזורי מגורים של ירושלים רבתי.
באפריל 1959 נערכה תחרות פומבית לתכנון המוזיאון בין הארכיטקטים בארץ ובשיפוטם של מומחים בינלאומיים. הפרס הראשון הוענק לפרופ' אל. מנספלד ולגב' דורה גד, אשר שיתפו פעולה בתכנון הפרוייקט. בהמשך תיאמו ארכיטקטים אלו את כל פעולות התכנון והביצוע על הגבעה ועסקו בתכנון מפורט של בנייני המוזיאון עצמם. במערך הבניינים נכלל היכל הספר שתוכנן על-ידי הארכיטקטים פ. קיזלר ז"ל את א. ברטוס וגם גן האמנות ע"ש בילי רוז אשר תוכנן על-ידי הפסל א. נוגוצ'י. תכניות הגינון הכלליות, פרט לגן האומנות, הוכנו על-ידי אדריכלי הנוף צ. מילר את מ. בלום.
הערכה כוללת של דרישות כלליות ומיוחדות הובילה לנוסח גישה עקבית לתכנון מרכז אמנות ישראלי ומוזיאון לאומי בנופה היחודי של ירושלים. הדרישות הבסיסיות של מרכז מעין זה הן: אפשרות גידול אורגני על-ידי הרחבתו וגמישות בסידור המוצגים. אלה הם עקרונות תכנון ראשוניים לגבי רוב המוזיאונים בעולם, אך המקרה שלפנינו היה צורך להביא בחשבון גם את האופי הדינמי של ארצנו ואת מיקומו הרב-משמעי של מערך זה בתוככי ירושלים.
אתגר המתכננים היה אפוא, להגיע לאחדות רב-גוונית, לשלמות ארכיטקטונית, להתשלבות מלאה בנוף הירושלמי במשך שלבי הביצוע הנמשכים ולסמליות כנה ובלתי קונבנציונלית מבלי לגלוש לפורמליות יתרה וליומרנות. במקום ליצור אולמות גדולים אנונימיים, רב-תכליתיים כביכול הדורשים ממנהלי המוזיאונים מאמץ מתמיד בחלוקתם ליחידות קטנות ולהתאמתם לצרכי תצוגה שונים, הוצעו קבוצות חללים המחוברים בניהם, אשר מטבע היותם שונים במימדיהם, ניתנים בקלות לסידור נוח וגמיש של מוצגים משתנים.
על מנת לאפשר הנאה מלאה למבקר במוזיאון, דרושה אווירה נוחה, בלתי רשמית וחסרת מתח. אווירה זו מפחיתה את עייפות המבקרים ואילו החללים השונים, בין אם קטנים או גדולים, גבוהים או נמוכים, פתוחים או סגורים, מהווים רקע מעניין ורב-גווני למוצגים ומעוררים את רגישותו של המבקר. החצרות שבין החללים הינן בעלות אופי שונה ונותנות למבקר אפשרות לנוח ולהחליף רשמים. יעדי התחרות הושגו לא על-ידי עיצוב של בניין מסויים אלא על-ידי עיצוב מערכת בעלת פוטנציאל גדול, שינוי ויכולת הסתגלות לצרכים ולסביבה. המושג 'מערכת' מוגדר בדרך-כלל כשלמות מורכבת מחלקים בהתאם לעקרון או כלל שולט.
ההצעה לבסס בשנת 1959 מבנה מוזיאון המבוסס לחלוטין על שיטת תכנון מצטברת ופתוחת קצה היה חידוש מבחינה ארכיטקטונית ובמחינה אדמניסטרטיבית גם יחד. אך לאחר יובל של מעורבות בתכנון מפורט, הרחבה, שינויי, התאמה לצרכים בלתי חזויים מראש ולהקצאה בלתי סדירה של קרנות, אפשר לומר בבטחה שהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי להגשים קומפלקס מוזיאוני מעין זה לפי איזשהו עקרון תכנוני שונה מזה שננקט.
בפתיחת המוזיאון בשנת 1965 כלל הבניין שטח רצפה כללי של כ- 10,000 מ"ר. מאז נבנו תוספות רבות, ביניהן הספריה, האודיטוריום ואגף הנוער. בשנת 1975 סך-כל השטח הבנוי היה 16,000 מ"ר. מאז ועד 1992 נוספו עוד אגפים כמו האגף האימפרסיוניסטי, ביתן תערוכות מתחלפות ובנין אמנות המאה ה-20. כיום עומד שטחו של המוזיאון על כ- 60,000 מ"ר.
|
גרסה להדפסה
שליחה לחבר